פשעי המשטר הציוני; כלי תקשורת ודעת קהל

לאורך ההיסטוריה, פושעים תמיד נוסף החרב השתמשו בכלים אחרים כדי להצדיק את פשעיהם ולמחוק את השפעת שלהם בשפיכת דם בתודעת הציבור. בעידן שלנו נוהל זה מתנהל תוך שימוש בכוחה של כלי התקשורת, והמשטר הציוני הוא אחד מפושעי הטרור המרכזיים שהוא מתעלל בתקשורת.

 הציונים מנסים להצדיק את פשעיהם ולשלוט בדעת הקהל של כל העולם בנוגע לפעולותיהם הברבריות נגד העם הפלסטיני. בהקשר זה יש למשטר הציוני שתי מטרות עיקריות: להראות היטב את המשטר הציוני ולהציג תמונה יפה שלו; גם הצגת תדמית רעה של אויבי המשטר הציוני, מגבילה את כל הרע להם. 

באמת, המשטר הישראלי מנסה להציג בפני אנשים בכל העולם נרטיב לא אמיתי של הנושא הפלסטיני, וכשעיתונאים מחוץ המשטר הציוני ועיתונאים ללא גבולות אומרים את האמת, הם נהרגים מכדור או נעצרים.

גורמי המשטר הציוני חוששים מפעולות התקשורת בחשיפת פשעי המשטר הזה ובשינוי הנרטיב או התעמולה שעושים הכובשים כלפי העם הפלסטיני.

המשטר הכובש מנסה לפרסם חדשות שונים מהמציאות ומהאמת של זכויות הפלסטינים, אז היא מנסה להשתיק את קולה של כלי תקשורת עצמאית וחופשית.

וכאשר מתרחש תקרית ועיתונאי הולך לפרסם את החדשות, יורים עליו ישירות, כמו שהיה במקרה של השהיד שירין אבו עאקלה בשנה שעברה. 

כמו כן, בשנת 2002, המשטר הציוני הרג עיתונאים רבים, בהם עיסאם משקאל, חמזה אל-טלאווי, עמאד סובחי אבו-זהרה, אמג'ד בהג'את אל-עלאמי, ג'מיל עבדאללה נוואורה, אחמד נועמאן ורפאילי תשרילו.

עיתונאים נוספים כולל מוחמד עבדול כרים אל בישאווי (2001), עות'מאן עבד אל-קאדיר אל-קטנאני (2001) ועזיז יוסף אל-טנח (2000) נרצחו על ידי המשטר הציוני.

יתר על כן לפי משרד המידע של פלסטין, המשטר הציוני עוצר עיתונאים והם חיים בתנאים קשים בבתי הכלא הציוניים ונשללות מהם אפילו זכויות האדם הבסיסיות שמאושרות בארגונים בינלאומיים.

גם בשנת 2012, מוחמד מוסא אבו-עיישה, מחמוד עלי אחמד אל-קומי, חסאם מוחמד סלאמה נרצחו על יד גורמי המשטר הציוני.

עיתונאים אחרים, כמו וג'ודוט קילילג'אר (עיתונאי טורקית ב-2010), עלא חמאד מחמוד מורטג'י (2009), איהב ג'מאל חסן אל-והידי (2009), באסל איברהים פרג' (2009), עומר עבד אל-חאפיז אל-סילאווי (2009), פאזל סובחי שנאעה (2008), חסן זיאד שקורה (2008), מוחמד עאדל אבו-חלימה (2004), חליל מוחמד חליל אל-זבן (2004), ג'יימס הנרי דומיניק מילר (עיתונאי אנגלית, 2003), נאזיה עאדל דרוזה (2003), פאדי נשאת עלאונה (2003), נרצחו. 

האמת היא שבמשטר הציוני יש הגבלות רבות על עיתונאים וכתבים לפרדם חדשות הקשורות להפגנות וסכסוכים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, אפילו לפעמים יורים מדמיע בין קבוצות תקשורת, אז קבוצות תקשורת צריכות להגן אחד את השני כדי שלא ייפגעו. 

דו"ח חדש של הוועדה להגנה על עיתונאים (CPJ) החריז כי מאז 2001, הוועדה תיעדה לפחות 20 מקרים של הרג עיתונאים על ידי הצבא הישראלי, רובם המכריע פלסטינים. בינתיים לא הוגש כתב אישום בגין רציחות אלו ואפילו אינו קובע אף אדם אחד בצבא הישראלי לא היה אחראי להרג של 20 עיתונאים.

גם בדו"ח זה קבע כי חיילים ישראליים מתעלמים לעתים קרובות מסימני הזיהוי של עיתונאים, לפחות 13 מתוך 20 העיתונאים שנהרגו כבר זיהו את עצמם בבירור כעיתונאים או כאשר נהרגו היו במכוניות הנושאות סמל עיתונות. למשל בשנת 2008, צלם רויטרס פאדל שאנא, לבוש אפוד מגן כחול ש כתוב עליו PRESS וגם עמד ליד מכונית שכתוב עליה TV וPRESS, למרות זאת נהרג אחרי שהוא נורה בחזהו וברגל. 

דו"ח הוועדה להגנת העיתונאים מציג דפוס ספציפי להתנהגותו של המשטר הציוני מול רצח עיתונאים על ידי צה"ל בשם "דפוס קטלני" ורואה בכך תהליך נפוץ בהמשטר הציוני, התהליך שמתרחש כאשר עיתונאי נהרג על ידי צה"ל.

דו"ח בהוועדה קרא חקירת צה"ל על רציחות אזרחים כמו עיתונאים בשם קופסה שחורה וקבע כי הגורמים הישראלים מכחישים את העדויות עדים ובעיקר נראה כי החיילים זוכים מאשמת רצח אפילו בזמן שהחקירות עדיין נמשכות גם התוצאות של חקירות כאלה נשמרות בסודיות.

הוועדה להגנה על עיתונאים הודיע כי כאשר חקירות אכן מתרחשות, בעיקר בצה"ל נדרשים חודשים או שנים לחקור את הרציחות, אינו יכולים למשפחות הנהרגים הפלסטינים לחפש צדק, המשפחות שלהם נמצאים בשטחים הכבושים ברוב. 

לכן, האפשרות רצח העיתונאים שוב ושוב על ידי חיילי המשטר הציוני גבוהה מאוד, כמו כל העולם ראה בשני העשורים האחרונים שחיילים לא מואשמים על הרציחות האלה, הרציחות שבעיקר הן בכוונה, אך בעוד שרצח עיתונאי הוא פשע מלחמה.

הדו"ח של הוועדה להגנה על עיתונאים הודיע כי חיילים ישראלים "זלזלו שוב ושוב בסמלי העיתונות, ושולחים מסר רע מאוד לעיתונאים ברחבי הגדה המערבית ועזה".

בסופו של דבר צריך לומר שלמרות כל המאמצים של המשטר הציוני לצנזר את פשעיו הברבריים שלו, כיום דעת הקהל בעולם הבינה את פשעים של המשטר המזויף הזה.

 כיום, בעלת הברית והתומך הגדול ביותר של המשטר הציוני, ממשלת ארה"ב, בהשפעת דעת הקהל שלו, אינה מסוגלת עוד לתמוך במשטר הציוני כבעבר, בשנת 1994, בתקופת ראש הממשלה של נתניהו, מימן המשטר הציוני 70% מתקציבו מסיוע אמריקאי ואירופאי, אך כיום תושבי אירופה ואמריקה מוחים מדוע הם צריכים לשלם על פושעים כאלה. 

 למעשה, הסיוע לישראל הוא אתגר לפוליטיקאיים באירופה ובאמריקה, והם לא יכולים להגיב לדעת הקהל שלהם, כעת מתגבש סדר חדש המבוסס על צדק, מוקאוומה ושלום, כלי התקשורת ודעת הקהל הצליחו לנהל את הסדר החדש ומנהיגי המדינות אינם מסוגלים לשלוט מבלי לשים לב לתקשורת ולדעת הקהל.