המתקפה העזה של העיתונאי הציוני על נתניהו/המשטר הציוני לעולם לא תחזור למצב לפני 7 באוקטובר

לוינסון כתב בעמוד הטוויטר שלו:

״מה שישראל תעשה מכאן ואילך חסר משמעות. גם אם ימצאו את מוחמד דף בבונקר שלו ויביאו אותו למשפט בבית העם. כמו במלחמת יום כיפור, ההפסד נקבע כבר במכת הפתיחה. כל השאר זה כבר סיפורים להיסטוריונים. צה"ל קורא לזה מבצע "חרבות ברזל", אבל זה מבצע מכנסיים למטה. כל צה"ל והשב"כ וכל האמצעים, הרחפנים, ההאזנות, המודיעין האנושי, סחיטת מקורות אנושיים, הבינה המלאכותית, הגאונים של 8200 — לא היה לו כל מושג.

ההצלחה של החמאס היא אירוע אסטרטגי לישראל. תפישת הבטחון קרסה. האויב, בקלות, העביר את המלחמה לתוך גבולותיה בלא כל מענה. הצבא התגלה במערומיו, על המשטרה באמת אין מה לדבר. ובעיקר ההכרה שחודרת שאין פה מדינה. שזה לא "אם יקרה לי משהו מישהו יבוא". קרה משהו, ואף אחד לא בא. שעות על גבי שעות אנשים לכודים בבתים ואין מי שבא.

החברה הישראלית לא תשוב להיות מה שהיתה אחרי 7 באוקטובר. כמו שמלחמת יום כיפור שינתה את ישראל, גם זו שינתה אותה. מתחת לאף שלנו היה כשל ממשלתי מסדר הגודל של גולדה מאיר. הוא נשען על זחיחות ועל אמונה שאי־עשייה טובה מעשייה. נתניהו 14 שנה דחה ודחה ודחה את הקץ, את ההכרעה, את ההחלטות. 14 שנותיו היו התמכרות לכזב של הסטטוס קוו, לסבבים, לתעמולת כזב על אויבים שמורתעים.

ובחסות זה, טיפין טיפין, צמחו פה מוטציות שמסכנות את קיומנו. תשעת החודשים האחרונים היו רק הפרומו: מיליציות חמושות בשטחים עם גיבוי ממשלתי, ושלטון חוק שהולך ונחלש; גורמים פשיסטיים מובהקים בתוך הממשלה; שר כושל לביטחון לאומי; ח"כים מהללי רוצחים; אוסף של שרי ליכוד נטולי מושג וקשר למקצוע; צמתפרק, שירותים חברתיים שאינם קיימים; אין משטרה, אין סולם לכיבוי בערד; כל איש מקצוע מבוזה, מולעג. לאזהרות התייחסו בבוז ובזלזול. וזה המחיר.