המלחמה בחמאס חשפה את הכשל במערכת היחסים בין הצבא למדינה | דעה
ממשלות נוטות להגדיר יעדים בשפה עמומה. כמי שמופקד על חיי חיילינו, זו חובתו העליונה של הרמטכ"ל להתעקש על הבהרת כל מה שאינו ברור בהוראה שהוא מצטווה לבצע.
המלחמה בחמאס חושפת את הכשלים האופייניים למערכת היחסים שבין הממשלה לצבא. הפעם, מחירם הנורא של כשלים אלה מחייב שהסוגיה תידון בוועדת החקירה הממלכתית, שצריכה לקום לא רק לבירור המחדלים שהובילו לאסון ה־7 באוקטובר, אלא גם לבירור מחדלי ניהול המלחמה שלאחריו.
ממשלות נוטות להגדיר יעדים בשפה עמומה בעוד הצבא זקוק להגדרה מדויקת שמאפשרת הפעלת כוחות בהיקף, בשיטה ולמשך הזמן הנדרשים להשגת היעדים. בעקבות ה־7 באוקטובר, ממשלת ישראל הורתה לצה”ל למוטט את חמאס צבאית ואזרחית ולהשיב את החטופים.
הדרג הפוליטי, כדרכו, התחמק מהגדרת סדרי העדיפות של מטרות המלחמה והתעלם מן הסתירות שצצות אם מנסים בו זמנית להשיג את היעדים השונים. כך למשל, הממשלה התכחשה לעובדה שכדי לשחרר את החטופים יש לנהל משא ומתן עם שוביהם ולכן יש להותיר את מנהיגם בחיים עד חזרת אנשינו לישראל. הפוליטיקאים בחרו לפתור את הסתירה באמצעות חזרה על סיסמה מופרכת שלפיה לחץ צבאי מוגבר על חמאס יביא לשחרור החטופים.
הרמטכ”ל וראשי הצבא מנוסים במגע עם העולם הפוליטי ומכירים את נטיית ראשי הממשלות להנחית עליהם “דירקטיבה בקריצה”, כזו שתאפשר לפוליטיקאים להתכחש בפני ועדת חקירה עתידית לפרשנות המעשית שניתנה לדירקטיבה על ידי אנשי הצבא. ולכן, כמי שמופקד על חיי חיילינו, זו חובתו העליונה של הרמטכ”ל להתעקש על הבהרת כל מה שאינו ברור בהוראה שהוא מצטווה לבצע.
ועדת החקירה תצטרך לבחון עד כמה הרמטכ”ל התעקש לברר את המשמעויות האופרטיביות של הדירקטיבה העמומה שהוטלה עליו. האם המשימות נותחו כיאות? האם הובהרו הנגזרות האופרטיביות שלהן ונוסחו השאלות המחייבות מענה ממשלתי טרם היציאה לקרב? כך למשל, האם הצבא הציג לממשלה את הסתירות הגלומות ביעדים ודרש כי יובהרו סדרי העדיפויות של היעדים השונים?
הגנרל דיוויד פטראוס, שהוביל בהצלחה את הלחימה באל־קאעידה והפיק לקחים מכישלונותיה של ארצות הברית באפגניסטן ובעיראק, התריע טרם החל התמרון הצה”לי ואמר כי צריך להיות חזון שיגדיר מי ינהל את עזה אחרי פירוק הזרוע הפוליטית של חמאס, ש”אין שום אלטרנטיבה ריאלית מלבד שישראל תעשה זאת למשך תקופה מסוימת”, מאחר שאם צה”ל יעזוב שטח שכבש, חמאס ישוב אליו, וכמובן ”צריך להיות חזון ברור לגבי היום שלאחר מכן”.
האם הרמטכ”ל הבהיר לממשלה - ודרש את אישורה - שכדי למוטט את חמאס צבאית וממשלית יש לכבוש את רצועת עזה כולה, ולהחזיק בה תקופה ארוכה? שיש להחליף את מערכת הממשל האזרחית של חמאס בממשל צבאי ישראלי? האם הקבינט הוזהר שללא התוויית אופק מדיני כלשהו לעתיד הרצועה יהיה קושי למצוא גורם שיחליף את צה”ל בבוא העת?
בימים האחרונים הופיעו פרסומים שלפיהם גורמים במערכת הביטחון מביעים תסכול על כך שהישגים טקטיים לא מתורגמים למהלכים אסטרטגיים, ולכן “חייבים לתאם את המעשה הצבאי עם המעשה המדיני”. אכן תובנה מופלאה שקלאוזביץ כבר ניסח לפני כמאתיים שנה. רק חבל שחלפו חודשים ארוכים עד שאמת אסטרטגית כה אלמנטרית זוכה להכרה צה”לית. עתה נותר להמתין ולקוות שאמת זו תחדור גם לדיוני הממשלה.
הכותב הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו החדש “איפה הראש" יראה אור בקרוב בהוצאת סטימצקי
